רש"י על קידושין ס״ה ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין ס״ה ע״ב:ו׳ רש"י על קידושין ס״ה ע״ב:ט׳ »

1 תורה תמימה על התורה פתח ↗

כי הוא זה. מכאן דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי קיגדכי הוא זה מורה על הודאה במקצת כמו שנבאר בדרשה הבאה, והרי סמכינן על הודאתו לחייבו שבועה וממון, ודבר זה הוא כלל בכל התורה לבד איזה פרטים יוצאים מן הכלל, כמו במקום שחב לאחרים לא מהני הודאתו, ומבואר זה הענין בכתובות י"ט ב', וכן לענין שיפסול את עצמו ג"כ לא אמרינן זה הכלל, כגון העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים לפסול השטר, משום דאין אדם משים עצמו רשע, והיינו שאין נאמן לפסול עצמו מחזקתו, ועיין בכתובות שם, ואמנם זה פשוט דבמקרה אם הודה אדם עצמו על איסור שעשה במזיד נאמן, משום דזה הוא מענין תשובה וחרטה, ומבואר זה בכריתות י"ב א' ועיין תוס' יבמות כ"ה ב'. .קדושין ס"ה ב׳ ברש"י

1 קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

שכר להעיד. בתשובת מוהרי"ן לב נסתפק אם נוטל שכר להעיד פסול מדרבנן או מן התור' והביאו לספק הזה הספק האחר שנסתפק שם נוגע דפסול אם הוא משום דחשדינן לי' למשקר בשביל הנאתו אם כן נוטל שכר להעיד נמי פסול מן התורה משום דחיישינן לשקר ואי נימא פסול נוגע הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו אבל לא חיישינין למשקר אם כן נוטל שכר להעיד כשר מן התורה ועיין שם דבריו הנחמדים בתשובותיו דף נ' ע"ב ולענ"ד נראה כלשונו האחרון דנוטל שכר כשר להעיד מן התורה וקצת ראי' לדבר מהא דתנן פ' נערה דמ"ו גבי מש"ר ר"י אומר אינו חייב עד שישכור עדים מ"ט דר"י אמר ר"א אתי שימה שימ' כתיב הכא ושם לה וכתיב התם לא תשימון עליו נשך מה להלן ממון אף כאן ממון וכתיב בתריה ואם אמת הי' הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה והרי נטלו שכר להעיד דאף על גב דאמת הי' הדבר היינו שלא נתברר ע"י עדי הזמה דכתיב ופירשו את השמל' לברר ע"י הזמה אבל אם אמת הי' הדבר ע"פ העדים דהיינו דליכא הזמה וסקלוה אלמא אף על גב דכתיב ושם לה עלילות דברים דהיינו ששכרן בממון אפילו הכי עדותן כשר מן התורה וכיון דנוטל שכר כשר מן התורה ולא חשדינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר מעתה צריך ביאור בטעמא דנוגע פסול מן התורה כיון דל"ת למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר וז"ל התשובה שם במהרי"ן לב דאם נוגע פסול משום קרוב אם כן לחוב אמאי נאמן דהא קרוב פסול בין לזכות בין לחוב והעל' שם דהא דכשר לחוב היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה כיון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאלו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו וכמ"ש בעל התרומות וכו' ע"ש: והנה לכאורה מאי דקשיא לי' בטעמא דקרוב אמאי נאמן לחוב הי' אפ"ל דאתינן עלי' בתורת מגו דאי בעי יהיב ניהלי' במתנה וכדאי' פ' עשרה יוחסין ובפ' י"נ יכיר דנאמן האב לומר זה בני בכורי ופריך יכיר ל"ל הא בעי יהיב ניהלי' במתנה וע"ש. אלא דאם כן אלו הי' עדים כנגדו שאינו חייב דתו לא שייך מגו דהוי מגו במקום עדים וגם גבי בני בכורי אילו היו עדים נגדו לא הוי מגו וכמ"ש רשב"ם והודאת בית דין נאמן אפילו נגד עדים ואם כן ליכא למימר מדין מגו אלא דגם בטעמא דמוהרי"ן לב קשה לי טובא דהא באומר להד"מ ואחר כך באו עדים דאינו נאמן לומר פרעתי אף על גב דעדים מעידי' שפרע משום דהוא נאמן ע"ע יותר מעדים וכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי והתם ליכא למימר דהוא בתורת חיוב חדש דהא אדרבא הוא בא לפטור עצמו בטענת פרעתי ועוד דהא בחיוב חדש ודאי בעי אתם עדי ובלי אתם עדי לאו כלום הוא וכמ"ש בשלחן ערוך סימן מ' ובמודה בחוב ישן אשכחן דאפילו בלא אתם עדי והיכא דלא טען לא טענינן לי' השטאה וחייב לשלם וכדאית' בסנהדרין פ' ז"ב וכן מבואר ברמב"ם וטור וש"ע סימן פ"א. ועוד דאמרינן ברפ"ק דמציעא לא תהא הודאות פיו גדולה מהעדאת עדים ומה פיו שאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה ופריך ופיו אינו מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים אלא מה לפיו שאינו מחייבו קנס ופריך מה לפיו שאינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנו בהכחשה ובהזמה ואי נימא טעמא דפיו משום מתנה וחיוב אם כן איך שייך בי' הכחשה והזמה והא ודאי במתנה מצי יהיב ומאי אולמי' דפיו יותר מעדים והא לענין נאמנות אדרבה עדים נאמנין יותר מפיו ועיין בנימוקי יוסף שם בפרק קמא דמציעא וז"ל מהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר ואמר נזכרתי אף על פי שעדים מעידי' כדבריו אין משגיחין בו דהא הכא ודאי בכהאי גוונא עסקינן דאי בעומד בדיבורי' מאי אולמי' דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' וכו' עיין שם ואם כן גם אנו נאמר אם הוא בתורת מתנה וחיוב מאי אולמי' דפיו נגד עדים כיון דאינו אלא מטעם מתנה אבל לא בתורת נאמנות ועוד מוכרע הוא הדבר מדין מודה במקצת דחייב התורה שבועה ואלו הי' כופר בכל בפני בית דין אלא שאומר אעפ"כ אני מחייב עצמי בפניכם בנ' זוז ודאי אין בזה חיוב שבועה ועיקר חיוב שבוע' במב"מ משום דהוד' במקצת התביע' ומשום הכי הטיל' התורה השבועה על שאר אבל א"נ דאינו נאמן כלל אלא מתורת חיוב חדש אין בזה דין מודה במקצת וז"ב. ולכן נר' דהא דנאמן אדם על עצמו אע"פ שהוא קרוב אל עצמו היינו משום דכן גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו וכבר האיר ענינו מאור העולם רש"י בקידושין פרק האומר דף ס"ה שם הודאת בעל דין כמאה עדים ז"ל רש"י דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ ואם כן כי היכא דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו אף על גב דהוא קרוב לעצמו דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן מה שאין כן לזכות דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן ובש"ך ריש סימן ל"ז נתחבט גם כן בדבר הזה בטעמא דאדם נאמן על עצמו לחוב וז"ל דהיכא דיש לו הנאה ומקרי נוגע חשיב כקרוב אבל היכא דמעיד לחוב לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב ע"ש. ולא אדע על מה נתחבטו בפסול קרוב יותר משאר פסולי עדות דהא נהי דאינו קרוב לחוב מכל מקום אינו אלא עד א' ותורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר ועוד עבד ושפחה וגזלן נמי הודאת בעל דין כמאה עדים אלא עיקר הטעם הוא כמ"ש דהתורה לא פסלה אלו הפסולים אבל על עצמו האמינו תורה ונתן לו נאמנות כמאה עדים וילפינן לה מדכתיב כי הוא זה וכמ"ש רש"י וזה היא ברירא דהך מלתא: ומקצת שכתבו גם בדין שויא אנפשי' חד"א הוא גם כן מתורת נדר אבל ראיתי במהרי"ט ח"ג סימן א' שדחה דבר זה וכתב דאם היה מתורת נדר הוי מהני בי' שאלה עיין שם ולפי דרכינו גם בדין שויא אנפשי' חד"א הוא מדין נאמנות דכיון דהאמין התורה לכל אדם על עצמו אם כן בין בממון בין באיסור לעולם נאמן על עצמו אלא דאכתי איכא למידק מנלן דהודאת בעל דין יותר מעדי' ואי משום דכתיב כי הוא זה היינו דהיכא דליכא עדים דמכתשי' לי' ומשום מגו הוא דנאמן וכמ"ש דאי בעי יהיב לי' במתנה אבל היכא דאיכא עדים דמכחשי לי' דלא שייך מגו דהא מגו במקום עדים לא אמרינן ואם כן מנלן דהוא נאמן ואין לומר דהוא מסברא דהא חזינן מלשון רש"י דיליף לה מקרא דכתיב כי הוא זה ועמ"ש בסימן ל"ז סעיף י' ובסימן רמ"א סעיף א':

1 חידושי הרי"מ על שבועות פתח ↗

עוד י"ל למ"ש בש"ע ביש עדים על השעורין אין ראיה שמחל די"ל שלא תובעו עתה שעורין משום דיש לו עדים. וא"כ לכאורה גם במודה שעורין אי נימא דיש לו ס' מלוה ישינה נגד החטין י"ל ג"כ דלא מחל שעורין רק שלא תובעו עתה שיודע שזה לא יכפור שאין לו ס' מלוה וכמו בעדים. רק די"ל כמ"ש תוס' ב"מ בכופר בפקדון דבדבר ברור לא אמרינן שמא ס' מלוה כו' רק לענין שבועה ע"ש. וא"כ כאן דבלא ס' מלוה יש ראיה שמחל שעורין לא אמרינן שמא כופר בשביל איזה טענה או ספק לבטל ראיה דמחילה כנ"ל ולכך פטור. וא"כ א"ש דברי תוס' דמחייב ר"ג שבועה דלענין שבועה דמיגו דחשיד כו' וע"כ מחייבין שבועה רק משום שמא ס' מלוה ושוב יש כאן הודאה שעורין דאין ראיה שמחל אם יש לו ס' מלוה נגד החטין דכיון דעל השעורין שמודה אין לו טענה י"ל דאינו חושדו שיכפור בודאי כנ"ל. ושפיר חייב שבועה דלענין החיוב שבועה דאמרה תורה דתלינן בס' מלוה שוב הוי הודאה כנ"ל. ולטעמא דהרמ"ה משום משטה א"ש בפשיטות דפלוגתייהו תלי' ממון בשבועה למ"ש רש"י קדושין פרק האומר דילפינן הודאת בע"ד כק' עדים מקרא דכי הוא זה דמחייבין שבועה על הודאתו ע"ש. וא"כ כשאין הודאה ממין הטענה לרבנן דאימעוט מכי הוא זה ופטור משבועה ממילא לא שייך כה"ג הודאת בע"ד כק' עדים ויכול ממילא לחזור מהודאתו ולטעון משטה כיון דלא חשיב תביעה מין אחר וכהודה בלי תביעה. אבל לר"ג דנכלל גם זה כי הוא זה אף שאינו מין הטענה חייבה תורה שבועה ממילא מוכח דגם בזה הודאת בע"ד כק' עדים ואינו יכול לחזור מהודאתו בטענת משטה ושפיר פסק רב"נ כרבנן ופריך שפיר כאן דליפלגי בחטין ושעורין דג"כ הוי ידעינן מדפטרי רבנן משבועה ע"כ משום דנגד החטין שמשביעין עליו לא הוי השעורין הודאה ואימעוט מהוא זה וממילא הוי בלי תביעה והוי ידעינן דבט"ח והל"ב יכול לחזור מהודאתו כנ"ל. או דפריך דע"כ פלוגתייהו בעומד בהודאתו דבחוזר לא צריך קרא ומ"ט דר"ג הא אין כאן הודאה וע"כ בעומד ופליגי רק לענין שבועה ופריך שפיר דליפלגי בחטין ושעורין לענין שבועה כנ"ל:

2 קידושין פתח ↗

אִי מָה לְהַלָּן הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי, אַף כָּאן הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי, הָכָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי.

3 רש"ש על גיטין פתח ↗

בסה"ד דקידושין אסר לה אקרובים. לכאורה הל"ל דאסר לה אכ"ע ועמש"כ בקדושין סה ב ברש"י ד"ה הכא קא חייבה לאחריני:

1 הודאת בעל דין כמאה עדים - דכתיב שמות כב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו:

2 לא קא חייב לאחריני - אינו חב לאחרים בהודאתו זו שאין נפסד אלא הוא:

3 הכא קא חייבה לאחריני - שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה:

1 פני יהושע פתח ↗

רש"י בד"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה כו' הא דאיצטריך קרא לענין הודאת בע"ד נראה דהיינו לענין שאין יכול לחזור בו ולטעון משטה ומשחק הייתי לאחר שהודה בפני ב"ד דאי בעומד בהודאתו מילתא דפשיטא היא ועיין מה שכתבתי בזה בכתובות בס"פ הנושא:

1 חידושי הרי"מ על בבא מציעא פתח ↗

ומה"ט יש לומר דקודם שנשבע יכול לחזור דקיימא לן מפטור לפטור יכול לחזור אף שאחר כך נולד ואיגלאי שהיה לחייב שטען לא היו דברים מעולם וחוזר ואומר פרעתי אף שאחר כך באו עדים שלוה מ"מ כיון שבשעת חזרה לא היה חיוב מהני. ועיין שם ס' ע"ט. ולכך בנאמן עלי אבא קודם גמ"ד עדיין אין חיוב והוי מפטור לפטור כנ"ל. וכן קודם שנשבע י"ל דהא עדיין אינו רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע הוי מפטור לפטור. וכמו שכתב הש"ך ס' ע"ה למהרש"ל באיני יודע אם פרעתיך דיכול לחזור דשערים דר"א לשיטתיה דצריך הנוטל לישבע באיני יודע אם פרעתיך ולא הוי חיוב עדיין מצי הדר ביה עיין שם. וכאן גם כן אף שביד התובע לישבע וליטול מ"מ לא היה עדיין חיוב רק גורם כו'. והטעם נראה דהא רש"י קדושין פ"ג פי' דהודאה לחיוב נפקא לן מכי הוא זה דמודה במקצת עיין שם. והא שם במודה בדבר שאין הלה נוטל אלא בשבועה אינו הודאה לחייבו שבועה דהוי מודה רק בגורם לממון כמו שכתב הר"ן סוף פ' שבועת העדות כמו בשבועות דאמר בגמרא דפטורין מי יימר כו'. ואם כן כיון דלא חשיב הודאה לחיוב יכול לחזור בו לגמרי כנ"ל. ולכך גרסי ונשבע כו'. והפוסקים דגרסי נשבע סוברים דמ"מ מה שניתוסף חיוב הוי הודאה לחיוב דמ"מ נעשה מפטור דבר הגורם לממון שבידו לישבע וליטול שוב מהודאה לחיוב זה אינו יכול לחזור. ושפיר נשבע בע"כ. והוי כלאחר גמ"ד לענין זה החיוב. ויש לומר דתוס' מדמים גם כאן דאמר הריני משלם ואינו נשבע דחוזר בו ונשבע ג"כ החזרה אינו לפטור רק בשבועה וי"ל גם כן דלא חשיב מחיוב לפטור דהא גם עתה אינו פטור רק להיות נאמן בשבועה וכמו חזרה מחיוב שאינו ברור לפטור מהני כן מחיוב ברור לשאינו ברור. ולהגורסים נשבע גם כאן אינו יכול לחזור דעכ"פ שוב הוי מחיוב לפטור כנ"ל. דהיה חיוב גמור ועתה רק גורם כו'. ומ"מ דוחק. דכאן לא שייך הודאה דהתובע אינו יודע כלל אם פשע או לא. וממה נפשך אם מה שאומר הריני משלם ואינו נשבע הוי כמודה שחייב שפשע אם כן ודאי דאינו יכול לחזור מהודאתו בב"ד אף אי גרסינן התם ונשבע ואי אמרינן דאין זה הודאה דאפשר שלא היה רוצה לישבע שבועת אמת גם כן ועתה רוצה אם כן אין כאן הודאה כלל ולא דמי לנאמן עלי אבא כנ"ל:

3 רש"ש על קידושין פתח ↗

רש"י ד"ה הכא קא חייבה לאחריני. וקרוביו נאסרין בה. וכ"ע הר"ן וא"צ אלא משום דאסר לה אכ"ע. ונ"ל דשיגרא דלישנא מן שקרובותיה כו' נקיט. וכן במתניתין גבי היא אומרת קידשתני דתני דהיא אסורה בקרוביו וכן בסיפא וגדולה אסורה בקרוביו ע"כ צ"ל דשיגרא דרישא הוא אסור בקרובותיה נקיט דבה ה"ל למיתנא דאסורה לכ"ע משום א"א דהא ע"כ איירי בדלא נתן לה גט דאם נתן לה גט יהיה הוא ג"כ נאסר בקרובותיה:

« רש"י על קידושין ס״ה ע״ב:ו׳ רש"י על קידושין ס״ה ע״ב:ט׳ »